החלטה בתיק מ"ת 48525-09-11

מונחת בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. על פי האמור בכתב האישום, ביום 12.09.11, בשעות הבוקר, תקף המשיב את ביתו באמצעות מקל בפניה, בראשה, ברגליה ובכל חלקי גופה וכן תקף אותה במכות אגרוף וכן באמצעות נעליים.

המתלוננת דיממה וזעקה לעזרה, אולם המשיב אטם את פיה, ומיד לאחר מכן המתלוננת התעלפה.

על פי האמור בסעיף 4 לכתב האישום, נתקבלה הודעה במוקד המשטרתי בדבר אלימות בבית. שוטר הגיע אל המקום, והמשיב בתגובה החביא את המתלוננת באחד מחדרי הבית, בהיותה מחוסרת הכרה ומסר לשוטר כי אינו יודע היכן היא נמצאת.

במהלך הדיון שנערך בפניי, פרט ב"כ המבקשת את הראיות הלכאוריות, המבססות את כתב האישום, שעיקרן הודעות המתלוננת, צילומים ותעודות רפואיות, והפרכת אליבי של המשיב.

מנגד, ב"כ המשיב טען כי נוכח סתירות ופרכות מהותיות בחומר החקירה, אין בתיק זה ראיות לכאורה. במהלך טיעוניו, זה  לא השאיר "אבן על אבן", תוך שהתייחס לכל פרט מפרטי עדותה של המתלוננת והצביע על מה שלדבריו נתפס כשקרים או חוסר מהימנות על פני הדברים, בדגש על השוואת שתי ההודעות אותן מסרה המתלוננת בהפרש של שלושה ימים.

כך זה הצביע על העובדה כי בהודעתה השנייה, המתלוננת טענה כי אביה הכה אותה עם נעליים, דבר שלא ציינה קודם לכן וכן על השוני בסכום הכסף אותו לקחה לדבריה מאימה. עוד זה ציין את השוני ביחס למי שהחביא אותה לפי דבריה שעה שהשוטרים הגיעו לבית , בפרט כאשר לדבריה הייתה בכלל מחוסרת הכרה. בנוסף, זה הפנה לשוני בגרסאותיה ביחס לזמן בו אביה ביקר אותה בכפר בשטחים  ולדברי יתר בני המשפחה אשר מכחישים את המכות אותן ספגה.

הלה אף התייחס באריכות להודעתו של החבר עמר אבו מדיעם, אשר לדבריו משקר בהודעתו, תוך שלדבריו הוא זה שאצלו השתכנה המתלוננת, בשעה שטענה שחברים מירושלים סייעו לה, וכאשר הוא זה בעל האינטרס להפליל את במשיב.ביחס לעבירה של הפרעה לשוטר, הרי אין בחומר החקירה מזכר של השוטר עזריה וכל שיש אלו דברים שהינם בבחינת עדות שמיעה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את חומר הראיות אשר הובא בפניי, הנני לקבוע קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של משיב זה בצד חולשת מה בעוצמתן.

בפתח הדברים, אציין כי בית משפט זה נדרש לעניינה של מתלוננת זו בעת האחרונה וזאת במסגרת מ"ת 53131-07-11 שם דובר על מעשים מגונים, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים שהופנו כלפי המתלוננת על ידי בעלה. הרקע אשר עומד בבסיס שני התיקים יחדיו זהה ונוגע לסירובה של המתלוננת להשלים עם "השידוך" שהציעו לה, העדפתה לכאורה אדם אחר, והאופן שבו התנהגות זו נתפסת על ידי בני משפחתה.

רקע זה אינו מוכחש גם על ידי המשיב עצמו, כך למשל בהודעתו מיום 18.09.11 עמוד 5 שורה 137 זה מספר כי לאחר שהמתלוננת התלוננה על בעלה זאהר, המשיב שוחח עימה בנוכחות העובדת הסוציאלית והבטיח לה לגרש אותה מזאהר ולהגן עליה שאיש לא יפגע בה. עיננו הרואות כי  המשיב מאשר את אי שביעות רצונה של המתלוננת מזהאר וכן את הצורך להגן עליה  - ובלבד שתשאר בבית - "ואמרתי לה שאם היא יוצאת מהבית שלי אני לא אחראי עליה".

לא רק שהרקע לדברים אינו שנוי במחלוקת, נדמה כי אין מחלוקת שהמתלוננת הוכתה באופן קשה ביותר. זאת אנו למדים מרצף התמונות בחומר החקירה בהן ניתן לראות כי על כל גופה סימני אלימות. כך ניתן להבחין על פניה בהמטומות נרחבות ופצעים וכן בהמטומות נרחבות על רגליה ויתר חלקי גופה. לאלה מצטרפות תעודות רפואיות אשר מלמדות אף הן על החבלות שנגרמו לה.

 אם כן, השאלה העומדת לפתחו של בית משפט זה הינה הזהות של מי שתקף אותה.

בעניין זה, קיימות הודעותיה של המתלוננת, אשר מצביעות באופן חד משמעי על המשיב כמי שתקף אותה וגרם לה לחבלות האמורות. המתלוננת מציינת שמו של המשיב  - אביה - כמי שתקף אותה גם בפני הצוות המטפל וזאת כאמור במכתב השחרור מבית חולים סורוקה מיום 16.09.11. לציין כי בשונה ממקרים אחרים בהם המתלונן נתקל בתוקפו לראשונה רק בסמוך לפני המעשים, הרי כאן אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המתלוננת מכירה היטב את המשיב ואין מקום לטענה כי זו טועה בזיהוי.

מעבר לאמור, המשיב מסר אליבי ביחס לשעות ביצוע העבירות ולפיו ביום 12.09.11, לאחר שלקח את הילדים לבית הספר, נסע עם אחיו לעיר באר שבע שם שהה עד השעה 11:30. היינו, בשעה אותה מוסרת המתלוננת כשעה שבה הכה אותה המשיב (10:30) זה לא היה בביתו. דא עקא, כי ממחקרי תקשורת שנערכו עולה כי המשיב שהה בבאר שבע עד סביבות השעה 09:00 אולם משעה 10:00 ואילך זה נקלט בצומת שוקת, הסמוכה למגורי שבט אבו כף. לאור זאת, הרי גם האליבי אותו מסר המשיב הופרך, עובדה אשר יש בה כדי לשמש חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה.

לא למיותר לציין כי  העובדה שהמתלוננת לא הייתה בביתה לאחר התקיפה מספר ימים, גם כן  אינה שנויה במחלוקת ומתיישבת אף היא עם גרסתה לפיה נלקחה מביתה לעבר השטחים.

ב"כ המשיב הצביע כאמור על מספר סתירות אשר לדבריו כבר בשלב זה יש בהן כדי להביא למסקנה בדבר העדרן של ראיות לכאורה. בשים לב לרקע הדברים שאינו מוכחש, וכן לעובדה שהמתלוננת אכן הוכתה קשות, לא מצאתי בנקודות עליהן הצביע ב"כ המשיב ככאלה שמאיינות את הראיות הקיימות בעניינו של המשיב ואלו לכל היותר מצביעות על חולשה מסוימת בעוצמתן של הראיות. המדובר בהבדלי גרסות לכאורה, אותן מסרה המשיבה, אשר כבר עתה יאמר כי גם אם תמצא שוני כזה או אחר ביחס לפרט מפרטי האירועים, עדיין עיקרי גרסתה נותרו זהים, בין אם שעות התרחשות האירועים, העברתה לשטחים, בריחתה, ועיקר העיקרים, ההצבעה על המשיב כמי שגרם לה לחבלות הקשות.

בתי המשפט שבו ושנו על ההלכה הנוגעת ביחס לבחינתן של הראיות לכאורה בשלב המעצר ולפיה: " בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים איננה ההליך המתאים לבירור פרטני ומדוקדק של מהימנות העדים ומשקל העדויות. לפיכך, הכלל הוא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר"  בש"פ 8303/07 בעניין בדראן ובדומה ר' בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.1999); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2004)

מעבר לנדרש, אציין כי המתלוננת בעצמה מציינת בשתי הודעותיה כי לאחר שהוכתה ,אף אחד לא טיפל בה, היא ישנה עד לשעות הלילה, תוך שהיא מטושטשת ומעורפלת כך שגם מתוך הראיות ניתן כבר עתה למצוא הסבר לכך שלא ידעה לתאר בדיוק את שעברה באותן השעות.  השוני בסכום הכסף אותו לקחה מאימה גם כן אינו מצוי בליבת האירועים וגם אם החבר של המתלוננת מסתיר את העובדה כי הוא זה שהתקשר למשטרה, זה מציין בהודעתו כי " זה בעיות, אני לא עשיתי את זה, אני אשתוק. מה אתה רוצה שיהרגו אותי" ובדומה ר' זכ"ד של השוטר מאיר טפירו מיום 20.9.11 בדבר שיחה שערך עימו בה זה ציין כי תיאם עימו שיגיע לחקירה בתחנת רהט נוכח פחדו להגיע לתחנת עיירות.